שולחנות קטנים - חלומות גדולים

בכניסה לחלל העבודה בקומה העשרים וארבע  קיבלו אותי כמו מלך, הזמינו אותי להמתין בפינה יפה. בינתיים אמרו תשתה משהו יש בירה וסודה וגזוז ומים צוננים עם מלפפונים. נורא בא לי בירה בסוף שתיתי סודה.


תל אביב מפוצצת במתחמי עבודה משותפים בכל הסגנונות והמחירים, מתחמים נוצצים, מתחמים סגפניים שאסור לצייץ בהם ומתחמים לבוא לראות ולהראות בהם. 

למי זה מתאים?

אנשים שבאים לעבוד בחללי עבודה משותפים באים להגשים חלום, לפעמים הם באים כי זה נוח - בכל זאת אתה לא צריך לדאוג לכלום פשוט לחבר את המחשב ולעבוד. (פלאג אנד פלאי בז'רגון המקומי).
יש את אלה שבאים בשביל הקהילה, בשביל להרגיש חלק ממשהו גדול. יש פה סטארטאפים ועורכי דין, חברות תיירות, רואי חשבון, ליצנים רציניים ופלצנים מעשיים. ערב רב של אנשי מקצוע ויזמים. כולם באותו מתחם וגם אדריכל או שניים, למה לא?

לא לכל אחד

I'm a baby boomer lost in the millennial world of a co-working office space
פוסט נפלא שכתבה גברת נחמדה על החוויות שלה מחלל עבודה משותף במיניאפוליס.
ממליץ לקרוא את הפוסט במלואו, הנקודה בכל אופן היא שלא כל אחד ימצא את עצמו ויצליח לעבוד ביעילות במקום כזה.

קהילה

קהילה זה מושג שהפך להיות נזיל משהו, פעם ניתן היה לספור על יד אחת את מספר הקהילות שבנאדם משתייך אליהם כגון שכונה או אזור מגורים, תחביב או ספורט אהוב, קהילה מקצועית וזהו פחות או יותר. בלימודים השקענו שעות באיך מתכננים לרווחת הקהילה ואיך מייצרים אחת כזאת בעזרת אדריכלות טובה. היום שאומרים קהילה מתכוונים גם (או בעיקר) לקבוצות פייסבוק המרכזות תחתן אנשים בעלי עניין משותף. "חולי תקליטים התאחדו", "אדריכלים לטובת האנושות" ,"אבות ואמהות רמת גן", "קבוצת זיכרונות ילדות נווה חמציצים" ועוד ועוד.
גם חלל עבודה משותף הוא קהילה עם פוטנציאל מרשים של בעלי עסקים ועובדים להפריה הדדית. ניהול קהילות הפך מקצוע מרתק ולנו כמתכננים נותר ללמוד ולהפיק מטעמים מרחביים לטובת הקהילות השונות.

שולחנות קטנים

פעם השולחן שלך היה הקאסטה שלך, ככל שהוא גדול יותר אתה מדורג גבוה יותר ורשאי לעסוק בפעילות שעושה יותר רושם . חללי העבודה המשותפים בארץ ( לא יודע איך זה בחו"ל) קיבצו את שולחנות העבודה למימד הקטן ביותר האפשרי  לעבודה. בהתחלה הרגשתי שעברתי לתחום יצירת מיניטורות, זה נראה לי הזוי וקשה ואיך עובדים ככה, יש לי תכניות וסקיצות ידניות אני צריך מינימום שולחן שרטוט בגודל של  גשר יהודית.  וואלה התרגלתי, אין בעיה בכלל אפשר ואפילו רצוי להצטמצם למינימום כי צמצום (כמו כתיבה) עושים סדר ולא מאפשרים לי להתפזר לכל עבר. מידת הבלאגן גם היא התכווצה בזכות הנתון המשגע. אפשר לעבוד בשולחן פיצפון ולשרוד. 

לפני כמה שנים תכננתי בלימודים יחד עם חבר (“ר” השמיע קול) את פרויקט Work live TelAviv זה היה ב2010 כשהיינו סטודנטים תמימים(כפי שניתן לראות בבירור בסרטון). כבר אז חשבו שהעתיד כבר כאן, שבעוד כמה שנים התחום הזה ישתלט על הדרך שבה אנשים נוהגים , עובדים וחיים. במתחמי מגורים ועבודה. 8 שנים עברו כמעט בלי להרגיש ואנחנו כמעט שם, אמנם לא בדיוק בצורה שחשבנו שזה יקרה אבל בכל אופן כיף להזכר.